בשנים האחרונות התרגלנו למציאות שבה עיריות מהססות לקדם – ולפעמים הודפות במכוון – עבודות תמ”א. מקרה מעניין ברעננה, שהגיע עד לבית המשפט, מציג מציאות אחרת: פתאום העירייה היא זו שנלחמת על ביצוע הפרויקט, אחרי שנמרח במשך יותר מעשור.
שלב אחר שלב: גלגולו של פרויקט
הכול התחיל בשנת 2008 ברחוב גאולה שברעננה. היזם ביקש לקדם פרויקט תמ”א 38 הריסה ובנייה, שיכלול הריסת 3 מבני רכבת רעועים עם 132 דיירים, ובנייה של 6 בניינים עם 400 דירות (כולל תוספת 3 וחצי קומות). הסכם נחתם עם הדיירים. כמו בכל פרויקט תמ”א 38 ברעננה.
ב-2017 הוועדה המקומית של רעננה אישרה את הפרויקט, מהגדולים ביותר בעיר, וסיפקה היתר הריסה עם השגה אחת: צמצום היקפו ל-355 דירות חדשות בלבד. דיירי המבנים הישנים כבר ראו את האור בקצה המנהרה, לאחר שהתגוררו בתנאים בלתי ראויים שנים על-גבי שנים.
אישור התכנית נתקל בהתנגדות לא צפויה. השכנים מהמשך הרחוב הגישו לוועדה המחוזית עררים על החלטת הוועדה המקומית. לטענתם, ביצוע הפרויקט יגרור שורה של בעיות: ירידה בשווי בתיהם, פגיעה בפרטיותם, עלייה ברמת הצפיפות בשכונה ויצירת עמוס על התשתיות בשכונה. בנוסף לכך, טענו השכנים שתוספת הקומות אושרה שלא כדין.
מבין כל הטענות שהעלו השכנים, בניסיונם לטרפד את הפרויקט, קיבלה ועדת הערר טענה אחת: זו שמדברת על תחשיב זכויות הבנייה שאושרו. הוועדה המקומית קיבלה הוראה לערוך תחשיב מתוקן, מה שלכאורה לא אפשר ליזם לנצל את מרב זכויות הבנייה. היזם והדיירים זעמו על החלטת ועדת הערר, וטענו שתביא לביטול הפרויקט כולו בשל היעדר כדאיות כלכלית.
עיריית רעננה נכנסת לתמונה
חילופי ההאשמות הגיעו לפתחו של בית המשפט, ופה גם הגיע הטוויסט בעלילה. עיריית רעננה טרחה להתייצב בדיון שנערך בבית המשפט, ועמדה לצידם של הדיירים והיזם. היא זיהתה את החשיבות של הפרויקט לעיר, והציגה טענות מטעמה ששללו את טענות השכנים וועדת הערר. מעורבותה הפעילה בדיונים המשפטיים אינה מובנת מאליה – ורק מוכיחה באיזו רצינות היא לוקחת את נושא ההתחדשות העירונית. פרויקט תמ”א 38 הוא תהליך מורכב וארוך, שיש להילחם על השלמתו.
השופט פסק לטובת הדיירים, היזם והעירייה. תיק סגור.
כמו הורה שנאלץ לבחור את מי מילדיו הוא אוהב יותר
למקרה הזה יש נופך מעניין במיוחד. מול עיריית רעננה ניצבו שני צדדים: דיירי המבנה שמעוניינים בתמ”א, ונגדם שכניהם שמעוניינים לבטל את התמ”א. מה משותף לצדדים? שניהם תושבי רעננה, ועל העירייה לשרת את האינטרסים של כולם – מה שכמובן, ברוב המקרים, לא ריאלי. כך העירייה נאלצה למעשה להכריע בתוך הבית, בידיעה ברורה שכך או כך אחד מהצדדים יצא מאוכזב מהתנהלותה.
הסוגיה שהתגלגלה לפתחה של העירייה חייבה אותה לבחון את המציאות בצורה אובייקטיבית. לחשוב מה הכי נכון לעיר רעננה בכלל, ואיזו החלטה תשרת נאמנה כמה שיותר תושבים. האם קידום הפרויקט ישפר את חיי הדיירים, יותר מאשר יפגע בחיי השכנים? בסופו של יום, לאחר שעשתה את חישוביה, החליטה העירייה כאמור לעמוד לצד בעלי הדירות והיזם.
